למה אין 25 שעות ביממה.
אבל גם אם היה, גם זה לא
היה עוזר לי. הייתי אז רוצה 26, 27
ועוד.
פשוט איני מספיקה לעשות את
כל אשר אני רוצה לעשות,
ורשימה של סדר עדיפויות לא
תמיד עוזרת.
אני נמצאת עכשיו בגל של
עשיית hand made by me
שזה כולל יצירות סריגה [בשתיים וגם באחת,
מסרגות כמובן], לימודי
תפירה במלוא האון, עם הכנת גרדרובה של שמלות, חצאיות
ומכנסיים
לנכדתי שעומדת לנחות בארצנו באמצע אוגוסט לחודש ימים,
אני פותחת חנות וירטואלית באינטרנט בסיוע של לימיצ`
המוכשרת.
וגם זה לוקח ממני שעות התמסרות רבות.
ואני עוד צריכה ללמוד המון בנושא
אז אלו הן הסיבות שאיני מגיע לכתוב כאן בבלוג, ובקושי
מצליחה להיכנס
ולקרוא את יצירות שאר הבלוגרים החביבים עלי, והסליחה
עימכם.
והרעיונות, שכל הזמן קופצים לי לראש, מה לעשות, לעצב דבר
חדש,
ולעשות אותו ואם אני לא אכתוב את הרעיונות, הם פשוט יפרחו
באויר
ויעלמו למחוזות רחוקים ללא חזרה.
ואני ממציאה דוגמאות חדשות של סריגה, כל הזמן,וזה מרתק
אותי,
ההמצאה, התוצאה, האפשרויות ליישום.
פשוט אני מרגישה שאני עוברת גל יצירתיות אגרסיבי,
ממכר,ובלתי
ניתן לשליטה.
והזמן לא מספיק. זה כאילו אני בית חרושת של איש אחד, גם
המתכנן, המעצב,
המיישם, התופר, ממלא את הבובות התפורות, [לדוגמא] משווק,
מוכר,
מחפש חברותא של יוצרים לשיווק משותף וכו`.
רק להגיד את המילה בית חרושת - זה כבר רע, כי אני רוצה
ליצור בכיף,
לא בלחץ, לא בשבלונות, באיזי, ביחודיות,
אבל הגל הזה ששוטף הוא כאילו שולח אותי להתנסויות חדשות גם
בזה גם בזה ובזה אל תניחי ידך.
והאם לא לזה קיוויתי וייחלתי, ליצירתיות הזו, לשילוב של כל
הדברים האלו ביחד,
לסינתיזה של כל המלאכות, לכישרון של שילוב מעניין נעים
לעין ואם אפשר
גם פונקציונלי.
כל השנים הייתי מורה, נמלה אפורה עמלנית, סופגת פגיעות,
קשיים ,
התמודדויות לא קלות במערכת, ומוליכה את עצמי ל:
לא להתיאש, לנסות בדרך אחרת, לא לוותר, אולי להשתנות?
ובכל אותן שנים היוצרת שבתוכי כבושה לה בפנים, לחוצה,
מבויישת וסמוקה,
ואינה מוצאת את הדרך לאור. עד שהגיע החופש הזה, אחרי אין
ספור חופשים,
שהחליטה היוצרת בפנים, שעכשיו היא יוצאת לחופשי, כשהיא
מרוכזת בתוך עצמה ויצירתה, לא מקשיבה, לא מביטה, ולא מסיבה
את ראשה, כל הזמן קדימה, אל הפרוייקט הבא.
ואני שלה בטוטליות מוחלטת.
אז עוברים עלי ימים לא קלים של עשייה רציפה של יום רודף
ליל רודף יום
וחו` חלי`.
קשים אבל גם מספקים מאד שאינני חשה בהם רעב לאוכל, וזה
מצויין מבחינתי,
לעבור את היום ללא השליחויות העצמיות למקרר.
אבל גם חוסר הזדקקות לחברה, כי אז זה פטפטת, וזה בזבוז
זמן, וזה כרגע לא
למידתי. אז גם זה מבלבל, כי אין אדם שלא צריך חברה, ואני
במיוחד.
ומה איחל לעצמי? שהגל הזה ילווני תמיד בחיבוק ואמפטיה,
בידידות וברוך.
וגם שתהייה לי השעה הזו, לקרוא רשימות אהובות ולהגיב.
אוהבת ומחבקת את כל העולם.
