|
משהו על צורות המגורים בביג'ין
כתבה וצילמה: נעמה צבר בן יהושע
בייגין, קיץ 2007
מבני המגורים המאפיינים ביותר את בייג'ין הם מבנים אפורים ופשוטים הידועים
בשם הוטונגים. אלה הם בתים מרובעים, חד קומתיים, עם חצרות מלבניות, המוקפים
סמטאות צרות ומקבילות זו לזו. הם ממוקמים באזור העיר האסורה, ניצבים בסדר
המופתי שבו נבנו, סדר הערוך על פי מידת קרבתם לשליטים, כל מבנה – והמעמד
החברתי שהוא מייצג.
היוזמה לבנייתם באזור הארמונות, כלומר העיר האסורה, נעשתה על ידי המלכים,
כאמצעי לשליטה על התושבים. ההוטונגים הראשונים נבנו בתקופת שושלת היואן
ב–1206, ועד לסוף שלטון השושלת האחרונה של הצ'ינג ב–1908, אלפי הוטונגים
נבנו באזור העיר האסורה. תושבי ההוטונגים בתקופת המלוכה, אלה שגרו קרוב
לארמונות, היו מן המעמד הגבוה, ואילו בני המעמד הנמוך גרו בריחוק.
גודל ההוטונגים ואיכותם הם פועל יוצא ממעמדם החברתי והכלכלי של דייריהם.
באופן מסורתי המתחם בעל החצר המשותפת איכלס משפחה אחת, ואולם בראשית המאה
העשרים, כאשר משפחות שונות החלו לאכלס את המתחם המשותף, הופרו הכללים
המסורתיים והסדר והארגון שנשמרו עד אז, נהרסו.
כיום ההוטונגים הולכים ונעלמים ואת מקומם תופסים בתים חדשים הנבנים באזור.
באזורים המרוחקים מהעיר האסורה קמים גורדי שחקים, שאפילו מנהטן מתגמדת
לידם. מקור השינויים הוא במחיר הגבוה של הקרקע שההוטונגים יושבים עליה,
ובמתיחת הפנים שבייג'ין עוברת לקראת האולימפיאדה. לפי מקורות רשמיים
ההוטונגים עדיין מאוכלסים בחלק ניכר מתושבי העיר. הם מהווים אטרקציה
תיירותית וברובע החו חי, למשל, נערכים סיורי ריקשה לתיירים המבקשים להתרשם.
ניתן לראות את פנים הבתים והמעוניינים יכולים גם לאכול עם משפחה במחיר
מופקע. אחדים מההוטונגים הנמצאים בבעלותם של ידוענים, הפכו למבנים מבוקשים,
לאחר ששודרגו והפכו לבתים נוחים בסגנון כפרי, ובעיר הצומחת לגובה, מחירם
כמובן מרקיע שחקים (מזכיר את צ'לסי בניו יורק ואת נווה צדק שלנו.)
דיירי ההוטונגים הם בדרך כלל בעלי הדירות, ולכן גם אם הם גרים במקום דל לפי
מושגינו, עדיין מצבם הכלכלי טוב יחסית.
העניים האמיתיים המוסתרים מעיני התיירים, הם דיירי הפינג פאנג. אלה גרים
בכוכים הנמצאים בתוך סמטאות נטושות. רובם הגיעו מהפרובינציה הסמוכה
לבייג'ין, הביי, במסגרת ההגירה מהכפר אל העיר. הם מגיעים חסרי כול ומנסים
לתקוע יתד בעיר הגדולה והנוצצת, אשר סיכויי ההשתכרות בה גדולים בהרבה
מבמקום הולדתם. את הכוכים הם שוכרים מבעלי האדמה במחיר הנע בין 100-600
יואן לחודש (2 יואן =1 ₪) בהתאם לרמת הכוך ולמיקומו.
בחודש אוגוסט 2007 ערכנו ביקור בשעות הערב המוקדמות בשכונה כזאת הנמצאת
במרחק 5 דקות מהבתים הנאים והמטופחים שבהם אנחנו גרנו! משהתקרבנו לשכונה
הוצפנו בריחות חזקים, ומיד נתקלנו בדוכנים למכירת מזון מבושל וירקות ופירות
למיניהם. הסוחרים הללו, שולי החברה, הם מקרב דרי אותן סמטאות. אחרי הליכה
קצרה נכנסנו לחצר ענקית, עברנו דרך שוק גדול שסחורתו נחותה, המשרת את
אוכלוסיית הסמטאות הללו, והתחלנו לשוטט ביניהן. הביוב זורם חופשי ומאגרי
זבל אדירים היו מרוכזים בכל פינה.
| |
1.מגרש המשחקים |
|
זהו מגרש המשחקים של דלת העם ( תמונה מס 1. איזה מזל שלמצלמה אין חוש ריח,
אחרת היא הייתה מסרבת לשתף פעולה.) אנחנו בולטים בזרותנו, אבל המקומיים
מסבירי פנים ומברכים אותנו לשלום.
התמונה הבאה שנגלתה לעיניינו הייתה של קבוצת נשים הנופשת על עגלה ונהנית
מרוח ערבית השוברת את חום היום הקשה ( 37 מעלות בצל).
בדרך כבר נפתחו אל הסמטה כמה דלתות כוכים שדייריהם חזרו מעבודה, ועתה שיחרו
לאוויר ( בביג'ין כידוע אין מונח כזה אוויר צח כי הוא תמיד מזוהם). פתיחת
הדלת - פתח האוורור היחיד - איפשרה לנו להציץ לפנים הכוך. בראשון פגשנו
בחורה צעירה, שעמדה בפתח מגוריה ששטחם 2X1.5 מטרים. הבחנו שם במיטת יחיד,
טלוויזיה, מאוורר, כיסא ושולחנון. לשאלתנו ( שנשאלה באמצעות בננו) ענתה
הבחורה שהיא עובדת בחנות בשכונה טובה ולא רחוקה. לא הבנו מה התפקיד שהיא
ממלאת בחנות, אולם לפי מקום מגוריה היה מובן שהיא משתכרת שכר מינימום הנע
בסביבות ה–800 יואן לחודש.
המשכנו הלאה עד שהגענו לסמטה צדדית ברוחב של 2מ ובאורך של 15מ, אשר מצידה
האחד התרוממה חומה ומצדה האחר נפערו כוכים בגודל של 2X3 מטר. אחת הנשים,
צעירה מאירת פנים שראתה שאנו מתעניינים, הזמינה אותנו לראות את דירת החדר
שלה. שוב, המדובר בחדר אחד שהוא הכול: מגורים, מטבח, חדר שינה להורים
ולילד. החדר היה מרוהט במיטה זוגית קטנה, שנבנתה על מעין בימת ארגזים או
קרשים, מאוורר קיר מעליה, ספה קטנטנה שנפתחת למיטת ילד, כיסא אכילה לילד
מפלסטיק, דובי גדול, טלוויזיה, שני שרפרפים, ופינה להכנת האוכל. על קרש
החיתוך עמד סיר ולידו כרוב קצוץ ועגבניות. החדר היה גדול יותר מזה של
הרווקה (כאן בכל זאת גרה משפחה), אם כי להחליק בו אי אפשר... הקירות קושטו
בתצלומי כוכבים שנתלשו מירחונים ישנים. כל אחד והחלום שלו (תמונה 2 ).
| |
2.סיר ולידו כרוב קצוץ ועגבניות |
|
מים זורמים, לשימושם של כל דרי הסמטה הצדדית, היו רק בברז היחיד שמוקם
בכניסה לטור הכוכים הזה ( תמונה 3 עם מיכל הסבון). המים הללו, המשמשים לכל
הצרכים, הם מי בייג'ין האסורים בתכלית האיסור לשתייה, אבל איסורים והיתרים
הם עניין יחסי. הדיירים מרתיחים את המים וכך הם מגינים חלקית על עצמם
מהזוהמה. בעלי מעמד כלכלי בדרגה אחת מעליהם, הגרים כמה מאות מטרים מכאן ליד
הכביש, גם הם בחדר אחד רב תכליתי, כבר משתמשים במתקן עם מכל מים נקיים, דבר
המעיד על מעמדם המשופר.
| |
3.הברז היחיד |
|
הבישול עצמו מתנהל מחוץ לכוך בגלל היעדר מקום, וגם כדי לא להגביר את החום
בכוך הלוהט והחסר אוויר. לרוב מבשלים בסיר ענק הניצב על פרימוס עם להבה
פתוחה. בעת ביקורנו עמד ילד קטן בקרבת הפרימוס וכל תנועה לא זהירה שלו
יכלה להפיל עליו את המתקן הרעוע ( תמונה4).
| |
4.ילד קטן בקרבת הפרימוס |
|
מחוץ לכוך, מעל דלת הכניסה, נמתח חבל לכל אורך השורה וכבסים השתלשלו
ממנו. ביקורנו משך תשומת לב ולשיחה הצטרפה אישה צעירה נוספת, קרובת משפחה
של המארחת, ובזרועותיה תינוק. בעליהן של שתי הנשים טרם חזרו מעבודתם, האחד
במכירת זבל, כאן קונים ומוכרים זבל לפי משקל, והשני מה "עסק" של תיקון
אופניים, כלומר מהשרפרף שיש לו על המדרכה, עם שפופרת דבק, כמה מדבקות
מגומי, פנימי ישן ומשאבה ידנית. האנשים שאתם דיברנו הגיעו מהכפרים לפני כ–4
שנים והם עדיין מנסים למצוא מחיה מינימלית בבייג'ין. מאחר שהם שוכרים את
הכוכים ואינם בעליהם בפועל, במקרה של פינוי כחלק מהבנייה המסיבית, הם
בוודאי לא יקבלו פיצוי ופשוט ייזרקו לרחוב. לצד הדרך הבחנו בגבר שחפף את
ראשו. הוא כרע על הקרקע, הכניס את הראש לתוך דלי מים כדי לשטוף אותו
מהסבון. חששנו לפגוע ברוחץ ולכן לא צילמנו את המראה המדהים הזה.
בדרכנו לצאת מהסמטאות החשוכות ראינו בעלי רכב דו גלגלי רבים החוזרים
לבתיהם. אף אחד מזוגות האופניים לא היה מצויד בפנס. בעיני הסינים, גם
המתקדמים שביניהם הגרים בשכונתנו, פנס תאורה הוא אביזר מיותר, אולי עוד
גחמה של המערביים... לצד האופניים התנהלו גם תלת אופניים רבים, המשמשים לא
רק לתחבורה אלא בעיקר כמסד ל"עסק". גם אופנוע נראה דוהר בדרכו אל הסמטאות,
אולי זה הגביר המקומי ואולי הוא בעל הבית שבא לאסוף את שכר הדירה מדייריו.
לברך, רבותי, לברך יום יום, את מי שאנו בוחרים, על שיש לנו מה שיש.
|
