לעמוד הראשי

כמה מילים על להשתעשע עם פוסט מודרניזם

להיות יחד, זה הכול /אנה גבלדה

כתבה: יהודית נווה

צילום וגרפיקה: ניצה לוין

אנה גבלדה כתבה רומן מקסים וחינני "להיות יחד, זה הכול", והיא עושה זאת תוך שהיא שוזרת בעלילתה חוטים צבעוניים אחדים מן המארג העשיר של ז'אנר האגדות ומעשיות העם. חיוך קטן של הזדהות והיכרות מלווה בשל כך את הקריאה בספר, ועם זאת, הכול שונה, חדור חיות ויצירתיות רעננה, מתפקד ופועל "כמו חדש", ואפשר לפרשו גם אחרת: גבלדה, רומזת בפרקי הפתיחה של הספר על קיומו של "מודל" אגדי בדמותם של גיבוריה, ועל היותן מעוגנות בעולם הפוסט מודרני שטוף המודלים – אולם היא חוזרת ופורמת את המודלים שהתעמתנו איתם בתחילה, וערוכה בהמשך ליצור מן המוכר משהו חדש.

 

גבלדה זימנה לספרה להיות יחד, תחת קורת גג אחת, ארבעה טיפוסים יוצאי דופן, שהם במידה מסוימת בני דמותם המקבילה, התלושה והמודרנית של גיבורי אגדות ידועות: רפונזל, אביר החלומות, בן הטוחן מ"החתול במגפיים" ו"סבתא סורגת". התקופה היא "העידן החדש", המאה עשרים ואחת, ובהתאם לכך, גבלדה אינה משכנת את גיבוריה בטירה מכושפת, אלא בבניין אמיד בן שבעים ושניים מדרגות, בלב שכונה מיוחסת בפריז. לדירה המשותפת היא מכנסת את פילו האציל התמהוני, את פראנק הטבח ואת קאמי, ציירת מוכשרת , ואחר זמן קצר היא מביאה לשם גם את סבתא סורגת , שתטווה לנו סיפור אהבה בין הנכד הטבח לציירת המורעבת. גבלדה יוצרת בין הארבעה, השונים זה מזה בכל מובן, קשר חם ותומך, ומובילה אותם להתמודד בכוחות משותפים – להיות יחד, זה הכול – נגד מצוקות החיים, עד לסיום הסגור בטוב.

 מדובר בסיפור נחמד מאוד, אופטימי, ואפילו אמין למרות "אבקת פיות" מסוימת האופפת אותו, ולמרות הרושם המתעורר לפעמים של השתעשעות פרטית על חשבון הפוסט מודרניזם. אבל הסיפור, בסופו של דבר, נוגע לנשים ולמאבקן הפמניסטי הפוסט מודרני יותר משניתן לשער, והגיבורה הראשית של הספר, נושאת דגל המאבק – קאמי.

 

קאמי מייצגת את דמותה האגדית של רפונזל, בעלת הצמה שנכלאה במגדל, אולם לא רק אותה. יש לה עוד כמה פנים וזהויות, ואף על פי כן, היא מסרבת להפוך למודל. היא ניגודו של פראנק , הגיבור הגברי – שהוא גם האובייקט המיני של הספר – ובמובן זה היא סובייקט : עומדת בפני עצמה , נאבקת על זהותה האמיתית, על האותנטיות שלה ,למרות שגבלדה, אמה יוצרתה, דווקא מבקשת לחדד את הצד האגדי הייצוגי של גיבורי הרומן שלה. לכן, משלב מוקדם למדי בסיפור, קאמי מנערת מעליה את דמותה הייצוגית של רפונזל, ומגלחת את ראשה כסמל לכך שאין היא צריכה לצמה או לאביר שייטפס בצמה כדי לחלצה מהמגדל (או לכל צורך אחר).

היא מתנערת מן הסטיגמה הקורבנית, הפסיבית, האופיינית לגיבורות ז'אנר האגדה ונוטלת את גורלה בידיה, אולם בעקבות כך מתנפצת זהותה הנשית. על קאמי ניטל אפוא למצוא את זהותה מחדש. חשוב לציין, כי בפמניזם הפוסט מודרני אין קטגוריה "אישה". אישה יכולה להיות כל דבר. היא אינה מצטמצמת למשל בדלת אמותיה של קטגוריית האימהות. אין כופים עליה שום סטריאוטיפ. כך למשל , קאמי איננה דמות הגיבורה הטובה התמימה הקלאסית. יש לפחות צד אפל אחד בעברה. גם זהותה הנשית אינה אחידה, ויש לה משמעויות שונות בזמנים שונים לאורך העלילה. עם בוקר למשל, היא עשויה לייצג את רפונזל העצמאית, ועם רדת הלילה ללבוש דמות אחרת, ובדומה ללכלוכית לצאת לעבודתה (בחצות?) בקרצוף בתי שימוש בארמון הייטק זכוכיתי – וגם שם היא מציגה פן נוסף, שובבי, בדמותה, בציורים שהיא משאירה לאחד העובדים. בגלל דמותה הניתנת לפירושים שונים, גם לא פלא שפראנק טועה לחשוב תחילה שהיא נער. זאת ועוד, במערכת היחסים שהיא יוצרת עם הגיבור היא היוזמת. אין שם, לדעתה, מקום לאהבה או לאימהות. היא לא רוצה מחויבות, ובטח שלא ילדים... היא רק רוצה את פראנק, "העגלון שלנו" הסקסי, ולצייר.

העולם שבחוץ הוא העולם הפוסט מודרני, עולם שבו שום דבר אינו קבוע, אין אמת מוחלטת אלא יש אמיתות אחדות, הכול יחסי, וכדי לשרוד, קאמי אוחזת בבלוק הציור שלה כבגלגל הצלה ואינה מרפה –הציור הוא החיפוש אחר הזהות, וניסיון ללכוד באמצעות הציורים את העולם האמיתי, את המציאות, זו שאינה הזויה או ייצוגית, זו שמסוגלת לשקף אותה עצמה כפי שהיא באמת, ללא פרשנויות נוספות. העניין הזה, לפיו קאמי מציירת "מציאות", מתיישב עם דבריו של פרדריק ג'ייסון, התיאורטיקן והמבקר החשוב של תרבות הפוסט מודרניזם (שהעידן החדש הוא חלק ממנה): הביטו בציור – הוא אומר, ומתייחס לציור של אנדי וורהול "נעלי אבק יהלומים" – "מה שאנו רואים הוא מה שאנו מקבלים". נעליים הן נעליים הן נעליים. אין נושא סיפורי, אין צורך בפרשנות, אין משמעות ואין עומק מעבר למה שמצויר או מצולם.

 

ג'ייסון טוען לשטחיות, ל"היעדר עומק" בתרבות הפוסט מודרנית, אבל בשביל קאמי, שידעה תקופות קשות בחייה, כולל תקופה של הסתגרות בשתיקה על מות אביה ( ובשביל מה לדבר, אם השפה, לפי הפוסט מודרניים, אינה מסוגלת להביע את מלוא המציאות או לשקף את הכאב האמיתי?), הרגע "השטוח" המשתקף בציורה הוא בעל משמעות ועומק: "תמונה אחת טובה מאלף מילים". כמו רבים מאיתנו, גם קאמי בוחרת לבסוף בדרך של פשרה. אבל מצפה לה עתיד מבטיח, כיוון שהיא זו שבחרה בו והיא זו שהחליטה עליו, ואפילו אם הוא כולל, בסופו של דבר, בית כפרי קטן עם גינה ובעל. מה שחשוב הוא שהיא מה שהיא בזכות עצמה.

פראנק הוא אביר החלומות של העידן החדש, ואכן כצפוי, גבלדה מציידת אותו בערכת אבירים קלאסית: סכיני מטבח מצוחצחות – במקום החרב, חליפת עור שחורה– במקום השריון, ואופנוע חדיש – במקום הסוס. פראנק הוא מעין נושא כליו המסור של פילו האציל, אבל למעשה הוא טבח במסעדה האוהב נשים ולדהור על אופנוע חדיש, בקיצור, פראנק הוא האובייקט המיני של הספר.

ההיסטוריה הרומנטית ידעה כמובן אבירים, בעלי אחוזות ואחרים, שהיו מוכנים לעשות הכול על מנת להפיל את הנחשקת ברשתם, אפילו להרוג דרקון קטן או לשיר לה סרנדה, הכול – חוץ מבישולים.

ובכל זאת, קבלו את הגיבור הרומנטי הנבחר של העידן החדש – הטבח! בעידן שבו תורת הבישול היא "תורה" לא פחות מרפואה או מאדריכלות, ובעיקר בעידן שבו מרבית שעות הפנאי מוקדשות לנושא הבריאות ולמירוץ אחר טיפוח הגוף האידיאלי (המודל והחיקוי), יש מקום של כבוד גם לטבח.( כבוד? הערצת אלילים ממש! תראו את כל תוכניות הטלוויזיה המוקדשות לבישול... וחשבו: איזה רעד עובר בוודאי בגוון של קוראות מוכות דיאטה ומצמרר אותן לעונג כשהוא אומר לגיבורה: "... הבאתי לך מרק עם קניידלך , תאכלי הכול...").

הגיבור הגברי השני, פילו, בן טובים מעודן. פילו הוא דוגמה לכל אלה המתגדרים בתואר ובמעמד, וביכולת, אבל ללא החתול במגפיים הערמומי שלהם, אינם מסוגלים לממש את היכולת הזאת. הופעתו של פילו, ההיסטוריון חובב הציטטות, כבן דמותו הבטלן וחדל האישים של בן הטוחן המקורי מהאגדה, משקפת את הרגע שלפני התוועדותו אל החתול במגפיים – אותו גורם מאתגר שישחרר מכלאו את כישרונו שבפוטנציה. לפילו הגמגמן יש דווקא המון מה לומר, וכיוון שכך, נחוץ לו מאוד למצוא חתול: "...באמצע הלילה...הפתיעה אותו כשהוא לבוש פיז'מה , נעול מגפי ציד..." ומחפש חתול.

הגיבורה הרביעית – סבתא'לה סורגת. על הסבתות, כרגיל, מוטל התפקיד של מספרת המעשיות, אבל במעשייה עצמה היא מתייצבת לפעמים בנקודות המפנה , כמו למשל מאחורי הנול במעשיית "היפהפייה הנרדמת". כאן, מלכתחילה, זוממת סבתא'לה לטוות את סיפור האהבים הזה, קודם בראשה, ואחר כך באמצעות מתנת הצעיף הסרוג המלא חורים כרשת, שהיא שולחת לקאמי בידי פראנק.

כדאי גם לשים לב, כי תכף מן הפרקים הראשונים של הסיפור נקלע הקורא לעולמם של הגיבורים, ללא שום הכנה מוקדמת או הסבר כלשהו, והסיבה: סבתא, שכמספרת הסיפורים הקלאסית היתה אמורה לספק את הרקע, נפלה בפרק הראשון והובהלה לבית האבות, ושם, ממורמרת, היא בוחרת לגזור על עצמה אלם. כלומר סבתא מתפקדת הפוך ממה שמצפים ממנה – ומותירה את הסיפור בלא אקספוזיציה.

 

חיקוי של יצירות אמנות גדולות או איזכורים מתוך יצירות כתובות ידועות, הוא דבר מקובל, הבא להוסיף עיבוי משמעות ליצירה ורמיזה להקשר מוכר, ובעיקר כשהדברים אמורים בהקשר של התרבות הפוסט מודרנית. האדריכל והמעצב צ'רלס ג'נקס טוען בספרו "שפת האדריכלות הפוסטמודרנית" כי השפה הפוסט מודרנית הנאחזת במובאות מתוחכמות מן העבר, מזרימה חיים חדשים ליצירה. משמעות חדשה מתעוררת, בבחינת פירוש ולא חיקוי. המובאה המוכרת מן הקלאסיקה או מן המודרניזם, מנצלת את המוכר על מנת לפרוץ את הניכור, לעורר הזדהות ורגש ובכך להגיע לקהל. דברים אלה הולמים את מנהגו של פילו ההיסטוריון "לצטט מהתרבות המתה" (כדברי ג'ייסון), לא פחות משהם הולמים את מנהגה של הסופרת, הנוטלת לספרה חומרים מאוצר האגדות, הסיפורים הקלאסיים והסרטים, ומרססת בהם את ספרה במעין צל של בושם דק הרומז לסיפורים ההם. אולם גבלדה משנה את ה"חומרים" על פי צרכיה. על דרך ההומור אפשר לומר, שבדומה לצייר מרסל דושאן, העושה שימוש בציור קלאסי , "המונה ליזה", ו"מצמיח" לגברת שפם, עושה הסופרת שימוש באגדות הקלאסיות, ו"מקצצת" לרפונזל את שערה, או מאבדת את החתול מ"החתול במגפיים".

עם זאת, יש משהו במפגש עם הטיפוס הסטריאוטיפי שמספקת האגדה, שגורע דווקא מממדי הדמות הספרותית וממזער את אנושיותה.

נראה אפוא שלפחות בהתחלה, יותר משחתרה גבלדה לעגל את דמויות גיבוריה ולמלאן בתוכן, היא מבקשת לחדד את הצד האגדי שלהן, הייצוגי. יותר משהיא חותרת לשיקוף ספרותי של מציאות קיומית, היא מבקשת לשקף מציאות קיומית הזויה (שבתורה, היא ייצוגית למציאות הזויה אחרת, או כפי שמטיבים לבטא הפוסט מודרניים: "כל מטאפורה מתייחסת לרפרנט שהוא עצמו אינו אלא מטאפורה..." ); ז'אן בודריאר, התיאורטיקן הצרפתי, מתאר את החברה הפוסט מודרנית כחברה שבה הפרטים לכודים בעולם של הַדמיות . הדמיה היא תהליך שבו הייצוגיים מחליפים את הדברים המיוצגים (תהליך שתחילתו באגדות : סנדל הזכוכית של סינדרלה מייצג למשל לא את עובדת היותו סוג של נעל אלא את הברק והזוהר שבחיי המעמד הגבוה, כמו שקוקה קולה מייצגת לא את עובדת היותה משקה תוסס , אלא משהו שמעבר לה – את טעם החיים, וכמו שהאופנוע של פרנק בא לייצג מיניות גברית מסוימת.)

 

גבלדה מצליחה לעורר בקוראים מודעות כלפי התקופה שטופת המודלים שאנו חיים בה, ולאחר שהיא מבהירה זאת, מטרתה לנפץ את המודלים האלה, ולחשוף מתחתם את הבשר והדם, את המשא הכואב המאומץ של החיים האמיתיים, שהם מנת חלקם של גיבוריה. בכך היא חוזרת "לספר סיפור" ומתפנה לעצב את אופיין של הדמויות ולהעניק להן עצמיות וייחודיות. 

האם גבלדה מלגלגת בספרה על הפוסט מודרניזם ועל התרבות שהוא מייצג? האם ארבעת הגיבורים, המתוודעים לקורא ישירות באמצעות כתיבה פוליפונית, והשונים זה מזה מהותית, הם הסמל לפלורליזם, לריבוי דעות, תרבויות וזהויות השולט בפוסט מודרניות? מה צורך יש לה בהדמיה, או בהיסטוריציזם בדמותו של אריסטוקראט לא ממוקד? נראה כי התשובה לשאלה הראשונה חיובית, שהרי הספר אל נכון, אינו משתייך על הזרם הפוסט מודרני ולו בגלל היותו כתוב בשפה ברורה, לא אסוציאטיבית, נטול ציניות לשמה ושמחה לאיד. לעומת זה יש בו הומור ותקווה, הזדהות עם מודלים מן העבר, ובנייה מחדש. נכון לומר, זהו איננו סיפור פוסט מודרני, אלא יותר אלגוריה על התרבות הפוסט מודרנית. אגדה.

לצד קאמי, פראנק, וסבתא'לה כינסה הסופרת דמויות ציוריות נוספות, ועוד כמה מנושאי הדגל העדכני, סממנים תקופתיים–אופנתיים של אורחות חיינו: אנורקסיה, אימהות חורגות ואחיות חורגות, מטפלות בקשישים, חברות תחזוקה, הומלסים, סמים, מהגרים, מסחור האמנות (והוצאת זהב מקש...), ו"שוקולד ויין זה בריא" – לא פלא שסבתא'לה סורגת בישלה לבסוף מכל אלה רב מכר.

יהודית נווה

 

קטע מתוך הספר "להיות יחד, זה הכול" מאת אנה גבלדה

למאמרים נוספים פרי עטה של יהודית נווה, ראו: 

  החומר האפל/ענר שלו, ירחון  6  לחץ כאן

כמה מילים על "להיות יחד, זה הכול"/אנה גבלדה, ירחון12 

בואנה הבנות/מאמר:הכרעת בית המשפט במשפט רמון, ירחון 25

 

 
 
 כל הזכויות שמורות למערכת "הקטר" 2005  
ניצה לוין  טלפקס : 03-9364272

המערכת אינה אחראית לתוכן המודעות הכתבות והתצלומים והם  על אחריות המפרסם בלבד